על הומור בחדר הטיפולים
"שום דבר לא מצליח לשמח אותי, אף אחד לא מבין אותי, לאף אחד לא אכפת ממני, אני לבד ואי אפשר לשנות את המציאות".
ככה הוא היה פותח כל מפגש.
עשינו עבודה משמעותית ורצינית אל מול החוויה הזו, אבל התחושה הייתה שהיא מושרשת בכבדות במעמקיי הנפש ושיש לנו עוד דרך ארוכה מולה....
ואז יום אחד הגבתי בצורה קצת אחרת לאותו סיפור חוזר, עם חצי חיוך, והוא פתאום פרץ בצחוק.
הוא אמר שלרגע ראה את עצמו כאילו מהצד, וקלט את ה"סיפור" שהוא מספר ומחזיק בו בכל הכוח, אל מול המציאות, שאולי אפשר להתבונן בה בכמה דרכים...
הוא היה יכול להרגיש את האכפתיות שלי כלפיו והבין באופן יותר ברור שהוא בעצם הודף כל אפשרות לתמיכה או לשינוי.
ברגע אחד השורשים שהיו נטועים עמוק באדמה הפכו לשורשי אוויר.
התחילה תנועה, גמישות, חיות.
הומור זה נושא שנחקר די מעט בעולם הפסיכולוגיה ביחס לנושאים אחרים.
אולי בגלל שהוא סובייקטיבי וקצת קשה למדידה,
אולי בגלל שמראש הפנייה לטיפול מגיעה מתוך מצוקה ואנחנו מקציבים זמן וכסף כדי לטפל בבעיות שלנו, לא כדי לצחוק עליהן...
ואולי יש משהו בהומור, במיוחד כשהוא מתובל בציניות, שיכול להיחוות כמעקף או הסחת דעת. ככה אנחנו לא ממש בתוך החוויה, אלא נמצאים איפשהו לידה או מעליה, במרחק שמגן עלינו.
לכן גם חשוב להגיד שכשאנחנו נמצאים בחוויה רגשית מורכבת, זה ממש בסדר ואפילו חשוב שנעבוד עם החוויה כפי שהיא, ברגישות, ולא ננסה להתנתק או להתחמק ממנה.
אבל כשהומור מגיע ברגע מתאים ומותאם לנו, הוא יכול להיות דרך בריאה לייצר שינוי משמעותי.
הפרשנות האישית שלנו למצבים אליהם אנחנו נקלעים היא גורם מכריע בחוויית החיים שלנו.
ההומור משפיע על אופן החשיבה שלנו, על הרגשות ועל ההתנהגות שלנו.
הוא מאפשר לנו להרחיב את הפרספקטיבה, להבין נקודות שהיו לנו קודם עיוורות ולבחון מחדש דפוסי חשיבה ואמונות מגבילות שמלוות אותנו.
הוא מגביר חברותיות, חשיבה יצירתית ואת היכולת לפתרון בעיות.
הוא גם מפחית דיכאון, חרדה ואת ההשפעה של אירועי חיים מלחיצים.
והכי מהכל- הוא מעלה את אנרגיית החיים!
פסיכולוג אחד בשם סטיבן סולטנוף כתב על אחת המטופלות שלו, שהיא אמנם רצתה כביכול להרגיש פחות מדוכאת, אבל באותה מידה, לתחושתו היא הייתה "נחושה לשמור על הדיכאון שלה".
הוא החליט לשלב תגובות הומוריסטיות כחלק מדרכו הטיפולית.
בכל פעם שעשה זאת, היא הייתה אומרת לו שהיא שונאת כשהוא מגיב כך. כששאל אותה מה בהומור שלו מפריע לה, היא ענתה- "כשאתה מצחיק אותי, אני לא מרגישה מדוכאת!".
הופ- הקונפליקט הפנימי עלה אל פני השטח. עכשיו אפשר לעבוד איתו באופן יותר בהיר.
היכולת שלנו כמטופלים לחוות גירוי כהומוריסטי דורשת מאיתנו לעבד את ההקשר של הגירוי ומתוך כך לתפוס את חוסר העקביות/האבסורד/ההפתעה שמתקיימים בתוכו.
זאת עבודה חשובה בפני עצמה. ואחרי שמתגלות תובנות, נוצר מרחב לדבר על אפשרות לשינוי.
מה יקרה אם "נשבור", אפילו לרגע, את התדמית הרצינית/המלנכולית שלנו?
מי נהיה ללא הדיכאון או החרדה שמגדירים אותנו?
האם עדיין יתייחסו אלינו? יאהבו אותנו? יקבלו אותנו?
האם נקבל ונאהב את עצמינו?
אז כן, גם ההומור חשוב וגם אותו לפעמים צריך לקחת ברצינות :)
בגישה הטרנס-פרסונלית איתה אני עובדת, מדברים הרבה על האפשרות להרחיב ולשנות את מצב התודעה שלנו.
המפגש עם הומור יכול להיות חוויה מרחיבת תודעה בפני עצמה.
