חוק ה-90 שניות ולמה לי טיפול גופנפש
- הילה מתתיה
- 7 days ago
- 2 min read
ד"ר ג'יל טיילור הביאה לעולם את חוק ה-90 שניות.
החוק אומר שברמה הפיזיולוגית- זה הזמן שנמשך התהליך הבסיסי של הצפה ושטיפה של רגשות בצורתם הכימית (הורמונים) בגוף.
אם נצא מתנאי המעבדה הסטריליים ובכל זאת נאפשר למערכת המורכבת שאנחנו לחוות גלי רגש במלואם (כלומר מרגע עלייתם ועד למצב של רגיעה ואיזון) - מדברים על כך שהם לרוב יימשכו מספר דקות בלבד.
אז למה בכל זאת אנחנו יכולים למצוא את עצמינו בחוויה רגשית הרבה יותר מכמה דקות ולרוב גם הגוף יצטרף למצוקה?
כי אנחנו נכנסים ללופ של מחשבות שמזין כל פעם מחדש את הגוף ב-90 שניות נוספות ובגלי רגש עוצמתיים.
כל פעם שאנחנו חושבים- "וואי, איזו חוצפנית היא!" או "למה זה תמיד קורה לי?"- טריגר חדש מופעל ומסמן לנו על המשך התמודדות רגשית.
כי אנחנו מתנגדים לרגש ומנסים לדכא אותו.
למי מתאים לחוות כעס ככה באמצע היום..? או עצב? או פחד?
אפילו רגשות "נעימים" כמו שמחה - לא תמיד מרגישים נוח או מתאימים לסיטואציה...
ברגעים כאלה של לופ מחשבתי או של התנגדות, יכול להיות שנחוש גם את הגוף- את הלב דופק יותר מהר, את מערכת העיכול מכווצת ואת הנשימה שטוחה.
זאת אומרת שכשאנחנו מדכאים את הרגש הראשוני בכל מיני דרכים, זה גם לא מסייע לנו במובן הרגשי וגם הגוף דווקא נכנס לעלייה בעוררות הפיזיולוגית במקום להרגע.
המאמץ שאנחנו משקיעים בדיכוי גם לוקח מאיתנו המון אנרגיה ויכול להיות ממש מתיש...
מה קורה לאורך הזמן?
כשאנחנו לא נותנים לרגש להיחוות במלואו, הוא נשאר כלוא במערכת כמתח כרוני במקום לעבור כגל חולף. הוא ננעל בתוך האיברים, השרירים, הרקמות...
בשלב מסוים יכול להיות אפילו שנשאר רק עם התגובה הפיזיולוגית (לחץ דם גבוה, דופק מואץ, כאבי ראש או בטן, שרירים תפוסים, מחלות שונות ועוד) מבלי שיהיה לנו את הקישור למקור הרגשי.
אז מה עושים?
מנסים לתת לרגשות להיות.
לא מוסיפים עוד רוח שתסעיר וגם לא מנסים לעצור אותם... הם ידעכו מעצמם וימצאו את דרכם אל חוף מבטחים.
ואם הרגשות מציפים מדי או לא מובנים- חשוב למצוא מישהו שסומכים עליו, שיהיה שם ליד, שיעזור לשוט, להחזיק, להכיל ולווסת. לאט לאט ובסבלנות.
ואחרון אחרון- למה לי טיפול גופנפש?
כי לדבר "על" הדברים תוך התעלמות מהחוויה השלמה שנוכחת, זה לא מספיק כדי להביא לשינוי ולהטבה משמעותיים לאורך זמן.
כשיוצאים מהמעבדה ושמים קצת בצד את המדע- נשארים יחד בפשטות הגוף, הנפש והרוח. בפסיכותרפיה ההוליסטית אנחנו מתייחסים לכל חלקינו דרך שיח, דרך מדיטציה, דרך העולם האנרגטי ודרך הנשימה.
אנחנו נוגעים בנפש וברוח בעזרת הגוף שזוכר ויודע כל כך הרבה. כמו שראינו קודם- כל איבר מחזיק בתוכו סיפור או מסר, חוויות טובות או קשות מהעבר ומההווה. אנחנו לומדים את השפה שלו ובונים קשר של ממש. עם הזמן, כל מה שנשאר כלוא, תקוע או מודחק- מתפרק, משתחרר ומאפשר לנו להתמלא בתוכן אחר.
בתמונה- מפלי רגש מאובנים במקסיקו.
