על צמיחת ציפורניים והתרחבות התודעה

אחד המאפיינים החזקים של האגו הוא הצורך להיות בשליטה.

הוא כל כך צריך להיות בשליטה, עד שהוא משייך לעצמו רק פעולות רצוניות (ומהשאר מתעלם בחינניות).

החלוקה בין רצוני ללא רצוני או בין שליטה לחוסר שליטה מוטמעים בנו עמוק, אפילו בשפה היום-יומית, אולי מבלי שאנחנו שמים לב.

אנחנו אומרים "אני מזיז.ה את הרגל שלי",

אבל לא אומרים "אני מצמיח.ה ציפורניים".

למה לא?

צמיחת הציפורניים, והשיער, וגם הבטן שמעכלת ועוד הרבה פעולות שקורות מעצמן, לא מתבצעות לפי דרישה או שליטה, אלא באופן טבעי.

אז יש הרחקה.

ועדיין, הן חלק מאיתנו. אנחנו מערכת אחת שלמה שמורכבת מאיברים, תחושות, רגשות ותודעה.

אז למה זה ככה?

ומה נגיד על הנשימה? איפה היא נכנסת בענייני האגו והשליטה?

היא הרי הייתה פה מההתחלה...

טוב, היא הצליחה לעשות משא ומתן עם האגו, שזה בפני עצמו משהו שאף אחד לא הצליח לעשות קודם.

הדיל הראשוני היה שהיא תחזיק עבורו את הדבר הזה שנקרא חיים ותשחרר אותו להתעסק בדברים (שהוא חושב שהם) חשובים, ובתמורה הוא יצטרך להקשיב לסימנים ממנה כשהוא לא בכיוון או פשוט מגזים.

וזהו... מכאן הדברים בעצם קצת הסתבכו.

כי הנשימה לא מצליחה להחזיק לעולמי-עד את החיים והאגו לא ממש מקשיב...

אבל יש רגעי חסד שבהם הם עובדים באמת יפה יחד.

כמו במדיטציה, כשהאגו מסתובב לו בשובבות ומדי פעם נוחת ופשוט נמצא בשקט, מתבונן בנשימה.

פתאום הוא קולט שהיא עצורה, שטוחה או שקטה. ורק מעצם זה שהוא נותן לה את הבמה, היא משתנה...

ולפעמים אם הוא נשאר עוד קצת בסביבה הוא יכול להיזכר שהנשימה היא גם סימן לדברים אחרים שקורים בכלל, כמו תחושה שנתקעה בגוף, רגש שלא קיבל ביטוי, או סיטואציה שחוזרת ב"לופ" בתודעה...

ואם ניקח את היחסים האלה, של האגו והנשימה עוד צעד אחד קדימה- נגיע לנשימה המעגלית.

הגברת הזאת שמחזיקה עבורינו את החיים, מזרימה הרבה אנרגיה ומאפשרת לכל מה שכלוא, לא מתאים או לא מקובל- להתחיל לנוע.

כשאין הפסקה בין השאיפה לנשיפה משהו בדינמיקה משתנה.

לפעמים, בעיקר בתחילת הנשימה, לאגו המצב קצת מוזר והוא מנסה להחזיר את התודעה למסלול המוכר, אבל איכשהו יש שם הרבה פחות נוקשות מאשר בשגרה ובשלב מסוים הוא מרפה.

אולי כי הוא בעצם יודע עמוק-עמוק בפנים שהנשימה רוצה בטובתו, ושאם היא הייתה אחראית כל כך הרבה שנים על דבר כל כך חשוב, אולי אפשר להתמסר, לסמוך, ואפילו (השם ישמור)- לתת לה להוביל.

לאט לאט התודעה מתרחבת ומשתנה. אבל בניגוד למשני תודעה אחרים, כאן לא מדובר ב"One way ticket".

אם הנשימה מאבדת כיוון (כי מה לעשות, כמו שאנחנו יודעים- זה יכול לקרות גם למנהיגים), האגו יכול להזכיר שגם הוא לטובתינו ולבקש ממנה להיות יותר עדינה או פשוט לחזור להיות טבעית.

הוא יכול לכוון בכל שלב לקצב ולעומק שמתאימים לנו.

יש תקשורת אחרת.

נוצר איזה גבול דק ומיוחד בין אחריות לבין התמסרות.

נוצר איזה מרווח שמרגיש קצת בין המימדים, שאין לו זמן ומרחב, בו הדברים נגישים ובהירים.

בסופו של דבר אנחנו משיבים אלינו את הריבונות על עצמינו, על הגוף ועל החוויה הרגשית שלנו ומחברים בין כל החלקים במערכת השלמה הזאת שהיא אנחנו.