גוף-נפש-רוח

פעם טיילתי בג'ונגל של בוליביה עם חברים ומדריכים מקומיים. בנינו רפסודה ושטנו עליה במשך 5 ימים. המדריכים הכירו את הג'ונגל על כל הדקויות שלו, הסתובבו עם מאצ'טות, פילסו שבילים וסיפרו לנו סיפורים על חיי המקומיים. סמכתי עליהם. אולי בגלל זה שום דבר לא הכין אותי לרגע בו התנגשנו בסלע ענק שעמד במרכז הנהר הסוער. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה נזרקתי הישר למים. הרפסודה עצמה נשארה תקועה על הסלע כשכולם עליה ורק אני נסחפתי עם הזרם... שמעתי קריאות מאחוריי. אחד המדריכים ניסה לזרוק חבל לעברי א

כשעבדתי בגן ילדים, עולם הטיפול בהילינג אנרגטי כבר היה חלק מרכזי בחיי. שמתי לב שהילדים נמשכים לאנרגיה הזאת באופן טבעי. הם לא ביקשו אותה במילים, אבל הם ידעו שאם הם לא מרגישים טוב, אם נפצעו או נעלבו מילדים אחרים, ואפילו גם סתם בלי סיבה, הם יכולים לבוא להתכרבל תחת ידיי ואחרי כמה דקות של שקט משותף, להמשיך בדרכם קצת אחרת. האמנתי בכוח של האנרגיה להרגיע ולחזק, ועדיין כל פעם שזה קרה, זה הרגיש כמו פלא גדול. המבנה האנרגטי והנפשי של הילדים הרבה יותר פתוח ועדין משלנו המבוגרים. השדה שמקיף

צמיחה היא דחף חיובי, כוח חיים שמוביל להתממשות, אבל כשהיא פוגשת קירות היא יכולה להפוך מהר מאוד למצוקה... מערכות ההגנה של הנפש שומרות עלינו במשך שנים אל מול תכנים שנחווים עבורינו מאיימים ועוזרות לנו להרגיש שלמים ובטוחים, אבל בשלבי התפתחות מסוימים, הנפש מבקשת שינוי והמבנים האלה יכולים להרגיש מגבילים וחונקים. אנחנו נוטים לחשוב על חירות כפריצה החוצה, אבל בגינון וגם בנפש, החירות מתחילה דווקא ביכולת שלנו להעמיק שורשים. כשצמח אינו מצליח להעמיק עוד ולחזק את היציבה שלו בקרקע, הוא הופך

היום חל יום השוויון. נקודה בזמן בה האור והחושך, היום והלילה עומדים אחד מול השני באיזון מופתי. הבודהיזם מדבר על נקודה כזאת גם בתוכנו, וקורא לה - "Upekkha"-"השתוות נפש". הפעם הראשונה שנחשפתי לעומק למושג הזה היה בריטריט שתיקה אליו הגעתי, מספר ימים לאחר שסבא שלי נפטר. התלבטתי אם ללכת לריטריט, כי האבל היה עוד כל כך טרי ונוכח. חששתי שאולי לא אוכל לתת לאבל את המקום הראוי לו, ומצד שני חששתי ממה שאפגוש כשאתן לו את המקום הראוי לו... בתוך בליל המחשבות, עלתה בי גם איזו סקרנות לגבי הערך ו

אין לאן להגיע. אין יעד שיספק את כל נימי הנפש והגוף, אין שער דרכו נעבור ואחריו נחוש מלאות, אין מדליה או ציון שיעניקו מספיק משמעות. אין מה לנסות להשיג את העתיד עם כלים שרכשנו בעבר, אין טעם להיאחז במה שנשאר או נגמר. אין רגע, מלבד הרגע הזה. זה פשוט. הגעת, את.ה כבר כאן. וגם, יש לאן להגיע. יש פוטנציאל אנושי שאפשר להגשים. יש מקום שנוכל להרגיש בו נעים, יש אפשרות לצמיחה והתעלות. יש בשביל מה להתמיד בהתנסות. יש אור גדול ואהבה ללא תנאי, יש טעם להרגיש שכדאי. יש לעתיד ערך, יש מי שמחכה לנו

ד"ר ג'יל טיילור הביאה לעולם את חוק ה-90 שניות. החוק אומר שברמה הפיזיולוגית- זה הזמן שנמשך התהליך הבסיסי של הצפה ושטיפה של רגשות בצורתם הכימית (הורמונים) בגוף. אם נצא מתנאי המעבדה הסטריליים ובכל זאת נאפשר למערכת המורכבת שאנחנו לחוות גלי רגש במלואם (כלומר מרגע עלייתם ועד למצב של רגיעה ואיזון) - מדברים על כך שהם לרוב יימשכו מספר דקות בלבד. אז למה בכל זאת אנחנו יכולים למצוא את עצמינו בחוויה רגשית הרבה יותר מכמה דקות ולרוב גם הגוף יצטרף למצוקה? כי אנחנו נכנסים ללופ של מחשבות שמזין

שואלים אותי בסביבה לא מעט למה אני לא מפרסמת את עצמי בתור מטפלת של טיפולים חד-פעמיים או מייצרת תהליך מקוצר שמדבר על בעיה-> פתרון. הרי זה מה שהרבה אנשים מחפשים- פתרונות מהירים, הקלה מיידית והתחייבות לתוצאות מבטיחות. דווקא יוצא ויצא לי לא מעט לטפל באופן חד פעמי דרך שיח, הילינג או נשימה מעגלית, באנשים עם בעיות אקוטיות שביקשו תמיכה בתור "עזרה ראשונה", בחיילי מילואים שיצאו להתאוורר מהמלחמה, בחולי סרטן כחלק מליווי רוחני, או אפילו בתור מתנות יומולדת. והאמת היא- שתמיד משהו קורה. יש תנ

"שום דבר לא מצליח לשמח אותי, אף אחד לא מבין אותי, לאף אחד לא אכפת ממני, אני לבד ואי אפשר לשנות את המציאות". ככה הוא היה פותח כל מפגש. עשינו עבודה משמעותית ורצינית אל מול החוויה הזו, אבל התחושה הייתה שהיא מושרשת בכבדות במעמקיי הנפש ושיש לנו עוד דרך ארוכה מולה.... ואז יום אחד הגבתי בצורה קצת אחרת לאותו סיפור חוזר, עם חצי חיוך, והוא פתאום פרץ בצחוק. הוא אמר שלרגע ראה את עצמו כאילו מהצד, וקלט את ה"סיפור" שהוא מספר ומחזיק בו בכל הכוח, אל מול המציאות, שאולי אפשר להתבונן בה בכמה דרכ

אחד המאפיינים החזקים של האגו הוא הצורך להיות בשליטה. הוא כל כך צריך להיות בשליטה, עד שהוא משייך לעצמו רק פעולות רצוניות (ומהשאר מתעלם בחינניות). החלוקה בין רצוני ללא רצוני או בין שליטה לחוסר שליטה מוטמעים בנו עמוק, אפילו בשפה היום-יומית, אולי מבלי שאנחנו שמים לב. אנחנו אומרים "אני מזיז.ה את הרגל שלי", אבל לא אומרים "אני מצמיח.ה ציפורניים". למה לא? צמיחת הציפורניים, והשיער, וגם הבטן שמעכלת ועוד הרבה פעולות שקורות מעצמן, לא מתבצעות לפי דרישה או שליטה, אלא באופן טבעי. אז יש הרחק

לקראת סיום הטיול שלי במקסיקו הלכתי לשוק בעיירה קטנה. באותו היום הייתי באיזו תחושת ריחוק מעצמי. קצת מעורערת אחרי ימים מורכבים... בדרך לשוק חלפתי על פני חנויות צבועות בכחול של בני המאיה. אני מחוברת מאוד לשבטיות ולשמאניזם ורציתי זמן להסתובב בנחת בין החנויות, לכן אמרתי לעצמי שאעצור שם בדרך חזרה. כשחזרתי, למרות שהלכתי בדיוק באותו מסלול, הצלחתי איכשהו להסתבך והגעתי לחלק האחורי של שורת החנויות. גם שם היו חנויות, אבל הן היו סגורות והרחוב היה ריק ושקט לגמרי. התכוונתי לחזור אחורה וללכת

נתקלתי הבוקר בקטע הזה שכתבתי לעצמי במחברת לפני כמה שנים: "תמיד הרגשתי קושי עם הנשימה. היא עצורה. שטוחה. כל ניסיון לחבר אותה אליי נעשה בצורה מודעת מדי, מאומצת ולא טבעית. פתאום כשהתאפשר לי להיות בשיא השחרור נפלה לי תובנה לגבי עצמי: כשאני פוגשת משהו לא נעים, אני עוצרת את הנשימה כמו מתוך ניסיון לבלוע את הרגש ולהעלים אותו. יש פחד שאם אקח נשימה עמוקה בזמן שהרגש הלא נעים נוכח- הוא יתפשט בכל הגוף ואטבע בתוכו. מצד שני, כשאני פוגשת משהו נעים, אני עוצרת את הנשימה כי יש פחד שאם אנשום עמו

פעם, במקביל לתואר בפסיכולוגיה, השתתפתי בקורס מדיטציה ומיינדפולנס. באחד המפגשים קיבלנו שיעורי בית לתרגל מנטרה כזאת, בסגנון של- "אני אהבה". אם להגיד את האמת, ברגע הראשון זה נראה לי קצת קשקוש... מה חשוב עכשיו להגיד "אני אהבה"? זה די יהיר ומוזר ואיך זה עוזר בכלל במדיטציה או בחיים...? למרות ההתנגדות שעלתה, ניסיתי בכל זאת לשמור על איזו פתיחות לעניין. התיישבתי, עצמתי עיניים, נשמתי... וכשפתחתי את הפה כדי להגיד את צמד המילים שהתבקשתי, ברגע אחד תפס אותי כיווץ חזק בבטן ואז- נחנקתי. על א