גוף-נפש-רוח

אין לאן להגיע. אין יעד שיספק את כל נימי הנפש והגוף, אין שער דרכו נעבור ואחריו נחוש מלאות, אין מדליה או ציון שיעניקו מספיק משמעות. אין מה לנסות להשיג את העתיד עם כלים שרכשנו בעבר, אין טעם להיאחז במה שנשאר או נגמר. אין רגע, מלבד הרגע הזה. זה פשוט. הגעת, את.ה כבר כאן. וגם, יש לאן להגיע. יש פוטנציאל אנושי שאפשר להגשים. יש מקום שנוכל להרגיש בו נעים, יש אפשרות לצמיחה והתעלות. יש בשביל מה להתמיד בהתנסות. יש אור גדול ואהבה ללא תנאי, יש טעם להרגיש שכדאי. יש לעתיד ערך, יש מי שמחכה לנו

ד"ר ג'יל טיילור הביאה לעולם את חוק ה-90 שניות. החוק אומר שברמה הפיזיולוגית- זה הזמן שנמשך התהליך הבסיסי של הצפה ושטיפה של רגשות בצורתם הכימית (הורמונים) בגוף. אם נצא מתנאי המעבדה הסטריליים ובכל זאת נאפשר למערכת המורכבת שאנחנו לחוות גלי רגש במלואם (כלומר מרגע עלייתם ועד למצב של רגיעה ואיזון) - מדברים על כך שהם לרוב יימשכו מספר דקות בלבד. אז למה בכל זאת אנחנו יכולים למצוא את עצמינו בחוויה רגשית הרבה יותר מכמה דקות ולרוב גם הגוף יצטרף למצוקה? כי אנחנו נכנסים ללופ של מחשבות שמזין

שואלים אותי בסביבה לא מעט למה אני לא מפרסמת את עצמי בתור מטפלת של טיפולים חד-פעמיים או מייצרת תהליך מקוצר שמדבר על בעיה-> פתרון. הרי זה מה שהרבה אנשים מחפשים- פתרונות מהירים, הקלה מיידית והתחייבות לתוצאות מבטיחות. דווקא יוצא ויצא לי לא מעט לטפל באופן חד פעמי דרך שיח, הילינג או נשימה מעגלית, באנשים עם בעיות אקוטיות שביקשו תמיכה בתור "עזרה ראשונה", בחיילי מילואים שיצאו להתאוורר מהמלחמה, בחולי סרטן כחלק מליווי רוחני, או אפילו בתור מתנות יומולדת. והאמת היא- שתמיד משהו קורה. יש תנ

אחד המאפיינים החזקים של האגו הוא הצורך להיות בשליטה. הוא כל כך צריך להיות בשליטה, עד שהוא משייך לעצמו רק פעולות רצוניות (ומהשאר מתעלם בחינניות). החלוקה בין רצוני ללא רצוני או בין שליטה לחוסר שליטה מוטמעים בנו עמוק, אפילו בשפה היום-יומית, אולי מבלי שאנחנו שמים לב. אנחנו אומרים "אני מזיז.ה את הרגל שלי", אבל לא אומרים "אני מצמיח.ה ציפורניים". למה לא? צמיחת הציפורניים, והשיער, וגם הבטן שמעכלת ועוד הרבה פעולות שקורות מעצמן, לא מתבצעות לפי דרישה או שליטה, אלא באופן טבעי. אז יש הרחק

לקראת סיום הטיול שלי במקסיקו הלכתי לשוק בעיירה קטנה. באותו היום הייתי באיזו תחושת ריחוק מעצמי. קצת מעורערת אחרי ימים מורכבים... בדרך לשוק חלפתי על פני חנויות צבועות בכחול של בני המאיה. אני מחוברת מאוד לשבטיות ולשמאניזם ורציתי זמן להסתובב בנחת בין החנויות, לכן אמרתי לעצמי שאעצור שם בדרך חזרה. כשחזרתי, למרות שהלכתי בדיוק באותו מסלול, הצלחתי איכשהו להסתבך והגעתי לחלק האחורי של שורת החנויות. גם שם היו חנויות, אבל הן היו סגורות והרחוב היה ריק ושקט לגמרי. התכוונתי לחזור אחורה וללכת

נתקלתי הבוקר בקטע הזה שכתבתי לעצמי במחברת לפני כמה שנים: "תמיד הרגשתי קושי עם הנשימה. היא עצורה. שטוחה. כל ניסיון לחבר אותה אליי נעשה בצורה מודעת מדי, מאומצת ולא טבעית. פתאום כשהתאפשר לי להיות בשיא השחרור נפלה לי תובנה לגבי עצמי: כשאני פוגשת משהו לא נעים, אני עוצרת את הנשימה כמו מתוך ניסיון לבלוע את הרגש ולהעלים אותו. יש פחד שאם אקח נשימה עמוקה בזמן שהרגש הלא נעים נוכח- הוא יתפשט בכל הגוף ואטבע בתוכו. מצד שני, כשאני פוגשת משהו נעים, אני עוצרת את הנשימה כי יש פחד שאם אנשום עמו

פעם, במקביל לתואר בפסיכולוגיה, השתתפתי בקורס מדיטציה ומיינדפולנס. באחד המפגשים קיבלנו שיעורי בית לתרגל מנטרה כזאת, בסגנון של- "אני אהבה". אם להגיד את האמת, ברגע הראשון זה נראה לי קצת קשקוש... מה חשוב עכשיו להגיד "אני אהבה"? זה די יהיר ומוזר ואיך זה עוזר בכלל במדיטציה או בחיים...? למרות ההתנגדות שעלתה, ניסיתי בכל זאת לשמור על איזו פתיחות לעניין. התיישבתי, עצמתי עיניים, נשמתי... וכשפתחתי את הפה כדי להגיד את צמד המילים שהתבקשתי, ברגע אחד תפס אותי כיווץ חזק בבטן ואז- נחנקתי. על א