מכפייה לבחירה

נתקלתי הבוקר בקטע הזה שכתבתי לעצמי במחברת לפני כמה שנים:

"תמיד הרגשתי קושי עם הנשימה.

היא עצורה. שטוחה.

כל ניסיון לחבר אותה אליי נעשה בצורה מודעת מדי, מאומצת ולא טבעית.

פתאום כשהתאפשר לי להיות בשיא השחרור נפלה לי תובנה לגבי עצמי:

כשאני פוגשת משהו לא נעים, אני עוצרת את הנשימה כמו מתוך ניסיון לבלוע את הרגש ולהעלים אותו. יש פחד שאם אקח נשימה עמוקה בזמן שהרגש הלא נעים נוכח- הוא יתפשט בכל הגוף ואטבע בתוכו.

מצד שני, כשאני פוגשת משהו נעים, אני עוצרת את הנשימה כי יש פחד שאם אנשום עמוק את התחושה הטובה היא תיעלם מהר מדי.

אני חושבת שעיקר העבודה שלי צריכה להיות שילוב הנשימה בתוך הרגש ולא לצידו".

אחרי שכתבתי את מה שכתבתי, הגיעה אליי ההבנה שאני יכולה לבחור.

כשאני בוחרת ולא נכפה עליי להיבלע אל תוך הטוב או הרע- אני לוקחת יותר אחריות ופועלת מתוך סקרנות ולא מתוך פחד.

אז בחרתי לנשום ולנסות להבין עוד מה קורה לי שם.

נשמתי איפה שהתאפשר לנשום- במדיטציות עם עצמי, בויפאסנות וריטריטים, בסשנים של נשימה מעגלית, בטיפולי הילינג וגם פשוט במהלך היום-יום ניסיתי לעצור מדי פעם (את האוטומט, לא את הנשימה!) ולבדוק מה עולה.

אנחנו נוטים לחשוב שהכי מפחיד ואמיץ זה לפגוש את עצמינו בקצוות, כשאנחנו נזרקים למרחקים עם החוויה, צוללים באינטנסיביות, מאבדים אחיזה, משחררים שליטה... יש בזה משהו נכון. לפעמים צריך להגיע לקצה כדי להבין יותר טוב את האמצע המאוזן ביחס אליו ומה בכלל מרחב הפעולה שלנו.

אבל האמת שהרבה פעמים היה לי הכי מורכב וגם הכי משמעותי דווקא בשהייה הממושכת, העדינה והשקטה עם הנשימה. שם לא יכולתי לברוח מאחריות ולספר סיפורים, להימנע או להתעלם ממה שעלה.

נשארנו שם רק הנשימה ואני.

למדתי לנהל איתה דיאלוג דווקא ברגעים הלא ברורים האלה של הנעים והלא נעים.

לא היה קל בכלל להסכים לפגוש את הפחד או להתערבב עם הנשימה ועם החוויה עצמה.

לפעמים זה היה ממש מאיים ולא היה לי מתאים לצלול.

כשהצלחתי להגיד לעצמי שגם ככה, כמו שאני כרגע, זה בסדר- זה כבר שחרר או שינה משהו בפנים.

לוקח זמן לבנות אמון ובטחון במערכת יחסים שלנו עם עצמינו, בדיוק כמו עם אחרים.

אחת התובנות החשובות שקיבלתי בדרך היא שהנשימה בעדי. היא באה לספר לי משהו על מה שקורה כרגע ותמיד מקפידה גם לשלוח סימנים מקדימים כדי שאחזור שוב אליי ואבדוק איך מתאים לי לפעול כרגע.

ככל שהתמדתי בתרגולים ובתשומת לב לנשימה, הבנתי כמה היא מחברת ולא נפרדת או מפרידה.

יש משהו באמת מיוחד בנשימה תוך כדי חיבוק למשל, כשמאפשרים לטוב ולאהבה להתפשט בגוף.... או בנשימה תוך כדי בכי, כשמאפשרים לעצב להשתחרר ולהתפרק...

כשאנחנו נותנים לחוויה להיחוות במלואה, אנחנו מתפנים באמת לחוויה הבאה.

היום כשמשהו מרגיש עצור או תקוע, אני מבינה שיש שם הזמנה לבדוק מה קורה בתוכי.

הזמנה. לא כפייה. ולי יש את יכולת הבחירה.

ומה איתך? איך הנשימה שלך כרגע?