על אהבה ונשימה

פעם, במקביל לתואר בפסיכולוגיה, השתתפתי בקורס מדיטציה ומיינדפולנס.

באחד המפגשים קיבלנו שיעורי בית לתרגל מנטרה כזאת, בסגנון של-

"אני אהבה".

אם להגיד את האמת, ברגע הראשון זה נראה לי קצת קשקוש...

מה חשוב עכשיו להגיד "אני אהבה"? זה די יהיר ומוזר ואיך זה עוזר בכלל במדיטציה או בחיים...?

למרות ההתנגדות שעלתה, ניסיתי בכל זאת לשמור על איזו פתיחות לעניין.

התיישבתי, עצמתי עיניים, נשמתי...

וכשפתחתי את הפה כדי להגיד את צמד המילים שהתבקשתי, ברגע אחד תפס אותי כיווץ חזק בבטן ואז- נחנקתי.

על אמת, נחנקתי.

התחלתי להשתעל בטירוף, נבהלתי, קמתי, שתיתי מים... לא הבנתי מה כל הדרמה הזאת פתאום (ושלום לביקורת שמגיעה תמיד בזמן הנכון).

תהיתי מה אכלתי קודם שנתקע לי ככה, אבל אחרי כמה ניסיונות להגיד "אני אהבה" כמו תלמידה טובה, הבנתי ששום דבר לא נתקע לי בגרון,

חוץ מפחד.

מסתבר שיכול להיות מפחיד וגדול ומלא אחריות להגיד דבר כזה.

ומי אני בכלל שאגיד על עצמי?

המשימה הזאת שחשבתי שהיא קשקוש, התבררה כאחת המורות הטובות שלי.

החלטתי להתאים את התרגול הזה אליי.

התחלתי מלשאול את עצמי במדיטציה שאלות כאלה שאף פעם לא היה לי אומץ לשאול, בקשר לאהבה (עצמית וגם מול אחרים).

במקביל בדקתי מה קורה בגוף כשאני עונה.

עשיתי רק את זה במשך זמן מה.

שאלתי, בדקתי, התבוננתי.

בכל פעם שעלה שוב כיווץ, חזרתי לבסיס- לנשימה.

אחר כך בדקתי איך כל הברה של המנטרה מרגישה, ואיפה בדיוק מתחיל להתקע...

בהמשך ניסיתי להגיד את המנטרה ממשששש מממשששש לאט ובכל מיני ורסיות.

עם הזמן משהו השתנה. יכולתי למצוא השלמה וחיבור לצמד המילים הזה.

גם בגוף וגם בתודעה.

המנטרה "החליקה" יותר טוב בגרון והרגשתי את הבטן יותר נינוחה מבלי שיתעורר כמעט כיווץ או מחנק.

גיליתי שכשיש הסכמה בין התודעה לגוף, אני מצליחה לבצע נשימה אחת לפחות במלואה, בזמן שאני חושבת את המחשבה שבהתחלה כיווצה.

נשימה כזאת שמגיעה לקרקעית הבטן ומורגשת גם בבית החזה.

נשימה שזורמת ולא נתקעת בין האיברים.

אחר כך נהיה לי מין "משחק" כזה עם עצמי, בעיקר בנהיגה. כל פעם שעולה מחשבה שגורמת לכיווץ, המשימה שלי היא להתמקד בה ובגוף ולבדוק איך אני יכולה להגיע למצב של נשימה אחת במלואה. זאת אומרת, למה אני בעצם זקוקה כדי שהנשימה תזרום בטבעיות.

לפעמים מספיק לי לחשוב שוב את אותה המחשבה, אבל עם קצת יותר חמלה.

לפעמים אני צריכה רגע לשתף את עצמי בסיבה שהמחשבה הזאת מכווצת (גם אם כבר סיפרתי לעצמי 200 פעם) ולבדוק לאיזה מקום בגוף היא מחוברת.

ולפעמים אני צריכה להתאים אותה למצבי הנוכחי.

אני יכולה להגיד שכשאני מאפשרת- יש שינוי. יש תנועה.

הבנתי מהתרגולים שאי אפשר לתרגל מתוך ביקורת.

הבנתי גם שאי אפשר לעבוד על הגוף. הוא דורש כנות. ועדינות.

והכי חשוב- הבנתי כמה כדאי לשמור על קשר קרוב עם הגוף.

זה באמת משנה חיים.

בהמשך, כשנחשפתי לשיטות טיפוליות שקשורות במיינדפולנס ובחוויה הסומטית, ראיתי שהתרגולים שכביכול המצאתי לעצמי, כבר קיימים באופן מסודר ומקצועי ויש בהם שימוש נרחב בקליניקות של טיפולי גוף- נפש.

אז אני לא גאונה ולא המצאתי שום דבר, אבל הגוף כבר יודע ואי אפשר למנוע ממנו להגיד את האמת.