על יום השוויון ועל השתוות הנפש -Equanimity
היום חל יום השוויון. נקודה בזמן בה האור והחושך, היום והלילה עומדים אחד מול השני באיזון מופתי.
הבודהיזם מדבר על נקודה כזאת גם בתוכנו, וקורא לה - "Upekkha"-"השתוות נפש".
הפעם הראשונה שנחשפתי לעומק למושג הזה היה בריטריט שתיקה אליו הגעתי, מספר ימים לאחר שסבא שלי נפטר.
התלבטתי אם ללכת לריטריט, כי האבל היה עוד כל כך טרי ונוכח.
חששתי שאולי לא אוכל לתת לאבל את המקום הראוי לו, ומצד שני חששתי ממה שאפגוש כשאתן לו את המקום הראוי לו...
בתוך בליל המחשבות, עלתה בי גם איזו סקרנות לגבי הערך והמענה שהמדיטציה והלימוד יכולים לתת בתוך סערה רגשית.
ראיתי הזדמנות לבחון את הדברים שעד לאותו זמן היו עוד קצת רחוקים לי ותאורטיים.
הריטריט עסק כולו בהשתוות הנפש, שהיא אחת מארבעת איכויות הלב
(Loving kindness, Compassion, Sympathetic joy and Equanimity).
לאיכות הזאת של השתוות נפש יש שני פירושים בפאלי:
האחד הוא להתבונן בתמונה הרחבה, במבט "על", מבלי להישאב או להילכד במה שאנחנו רואים.
השני הוא "לעמוד במרכז" של מה שקורה, באופן מאוזן ויציב, לא משנה מה מתרחש מסביב.
הכוונה היא לא לאדישות או חוסר אכפתיות, אלא דווקא למוכנות לפגוש את הקיים, להיפתח לחוויה ולזרום עם מה שמזדמן לנו דרך החושים והתודעה, אבל מתוך יציבות ושקט פנימי.
זה בדיוק מה שרציתי למצוא בתוכי.
אז ישבתי. וזרמתי. או לפחות ניסיתי.
אני זוכרת את עצמי יושבת בתחילת הריטריט במשך שעות במדיטציה ומרגישה כל כך כבדה.
העצבות ממש כאבה לי בגוף. היה לי קשה לעצום עיניים. בתודעה היו מאבקים גדולים.
פחדתי לפגוש את האבל ולהתמודד עם הפרידה.
מדי פעם שאלתי למה עשיתי את זה לעצמי, הרי לא סתם יושבים שבעה עם כל הקרובים, משתפים וכואבים יחד.
והנה אני כאן, יושבת לבד בשתיקה והמוות כל כך חי מולי ובתוכי.
למזלי, נשארתי למרות הקושי. ככל שהתקדמנו, זיהיתי אפשרות להכיל, אפשרות להתבונן מקרוב ולהיות נוכחת עם מה שעלה מבלי להישאב למערבולות פנימיות.
האבל הפך לחוויה חיה שיכולתי לאפשר לה להיות, להשתחרר, להיעלם, לחזור...
משהו במציאת היציבות אל מול התנועות שהגיעו נתן לי הרבה שקט.
בזמן מסוים, אפילו נתתי לדמעות לשטוף את פניי מבלי להיגרר אחר הצורך למחות אותן במהירות. גיליתי שיש בהן אפילו משהו נעים.
גיליתי גם שהן שוטפות ושוטפות ולמרבה ההפתעה- אני לא טובעת בתוכן. ומתישהו הן מרפות...
בתחילת הריטריט תהיתי אם הנסיעה היא בעצם דרך להתחמק מפרידה.
בסוף הריטריט הבנתי כמה אומץ נדרש כדי לפגוש את החושך והצל הפנימיים וכמה משמעותי לשמור על האור ולעבור איתו דרכם.
הייתה לי זכות גדולה לחוות את האבל לעומקו ועל כל חלקיו, באופן שאולי לא היה מתאפשר לי אם הייתי מוקפת בקרובים ובמילים.
ובחזרה ליום השוויון-
גם היום, עם כל מה שקורה בחוץ, הטבע ממשיך במחזוריות שלו, מתוך תנועה שיש לה בסיס יציב ו"יודע".
עבורי יש כאן תזכורת למה שאנחנו יכולים ללמוד מהכוחות הגדולים שסביבנו ועל ההשתוות שלהם.
הם לא מנסים להעלים את החושך או לדבוק רק באור.
הם לא נמנעים ממפגש עם הצל.
לכל אחד יש את המקום, החשיבות והזמן שלו.
הם גם לא מנסים לשלוט בנו או להכאיב לנו.
הם ממשיכים בזרימה במה שהם יודעים הכי טוב- להיות הם.
דווקא עכשיו אנחנו יכולים לתרגל את השהייה בנקודת האמצע, בה הסערה והשקט, האור והצל, מקבלים מקום שווה מבלי שאחד יבטל את השני.
חשוב שניתן הכרה לחלקים השונים באופן מאוזן מתוך מקום שיודע שזה טבעי, זה בסדר, זה מותר וכדאי.
במקום להיסחף עם הסערה או לחכות לקולות בחוץ שיגידו לנו שהיא חלפה, טוב שנטפח בתוכנו את היציבות שתאפשר לנו לפגוש אותה.
