על נפילה, אשליה והתפכחות
פעם טיילתי בג'ונגל של בוליביה עם חברים ומדריכים מקומיים.
בנינו רפסודה ושטנו עליה במשך 5 ימים.
המדריכים הכירו את הג'ונגל על כל הדקויות שלו, הסתובבו עם מאצ'טות, פילסו שבילים וסיפרו לנו סיפורים על חיי המקומיים.
סמכתי עליהם.
אולי בגלל זה שום דבר לא הכין אותי לרגע בו התנגשנו בסלע ענק שעמד במרכז הנהר הסוער.
עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה נזרקתי הישר למים.
הרפסודה עצמה נשארה תקועה על הסלע כשכולם עליה ורק אני נסחפתי עם הזרם...
שמעתי קריאות מאחוריי.
אחד המדריכים ניסה לזרוק חבל לעברי אבל לא יכולתי לתפוס אותו.
התרחקתי עוד ועוד.
נחבטתי בעוצמה בסלעים והתחלתי להתעייף....
לרגע אפילו תהיתי אם אצא מזה בחיים.
אחרי זמן מה (מי יודע איך בכלל נמדד הזמן בסיטואציות כאלה) הגיח לעברי אחד המדריכים כשהוא שט באבוב ובידו חבל.
הוא זרק אותו מספר פעמים עד שתפסתי אותו.
הצלחנו לעצור יחד בגדה ולאחר זמן מה נוסף הגיעו שאר החברים עם הרפסודה.
יומיים אחר כך חזרנו לציוויליזציה, העולם המשיך כרגיל ואני המשכתי בתוכי קצת אחרת.
שמתי לב שמה שהכי נשאר איתי מהחוויה באותו הזמן לא היה עצם הנפילה למים או העובדה שנסחפתי, וגם לא זה שיצאתי חבולה או שלא היה לנו יותר אוכל (גם הוא נסחף...).
מה שהעסיק אותי יותר מכל היה זה שסמכתי על המדריכים והאמנתי שהם יודעי כל, שהם חזקים וחכמים ושהג'ונגל הוא המקום המוכר והבטוח שלהם.
האמנתי שלא יקרה מה שלא קרה, עד אותו רגע. התנפצה בתוכי אשליה.
איכשהו בזמן המלחמה הסיפור הזה קפץ לי לראש שוב ושוב וניסיתי להבין למה.
עם קצת מחשבה הבנתי שזה קשור באותה אשליה, אולי הכי ראשונית, ילדית וטהורה, שתמיד יהיה מי שידאג שלא ניפול למים. ושאם כבר ניפול, הוא ישלוף אותנו מיד, יגן וישמור.
דמויות הטיפול הראשוניות (והרבה פעמים גם דמויות הסמכות שמגיעות אחריהן לאורך חיינו) נתפסות בעינינו ככל-יכולות. אנחנו רואים בהן מקור של כוח ומסוגלות ומפקידים בידיהן את האחריות לביטחוננו כדי להרגיע את החרדות שלנו.
בשלב מסוים הפנטזיה קורסת, הדמות הכל-יכולה נהרסת ושם היא הופכת מאובייקט לסובייקט.
יכול להיות מפחיד להבין שהדמות הזאת בעצם אנושית, שהיא יכולה לטעות, שהיא לא תמיד יכולה להכיל ולהחזיק אותנו.
זה תהליך כואב ובלתי נמנע של התפכחות, אבל בעקבותיו קורים גם דברים טובים- אנחנו מתחילים לחזק את החלקים העצמאיים שלנו, מפתחים את המחויבות והאחריות שלנו כלפי עצמינו ומכירים בכוחה וחשיבותה של חמלה- כלפי עצמינו, כלפי אותן דמויות וכלפי הסביבה.
נוצרת קרבה חדשה בקשר, ממקום קצת אחר, שמכיר במציאות.
המלחמות בשנים האחרונות ניפצו לרבים מאיתנו את האמונה שיש "מבוגר אחראי" או כוח עליון שימנע את הנפילה שלנו למים.
חשופים, כואבים ופצועים גילינו את המוגבלות של אלו שנשאנו אליהם עיניים ותקווה.
הדרך להשלמה, לקבלה, לצמיחה, כנראה לא תגיע מתוך הבטחה נוספת שהכל יהיה בסדר.
יכול להיות שהדרך טמונה בהסכמה לפגוש את המציאות הגועשת כפי שהיא, מעבר לאשליות, לדפוסים ולהשלכות.
היא טמונה במעבר מציפייה שמישהו תמיד ישמור עלינו מפני נפילה, אל עבר גילוי הכוחות הפנימיים שלנו שיסייעו לנו להתמודד עם נפילה אפשרית.
הכוחות הפנימיים מחברים אותנו לחוסן, לסמכות הפנימית, ליצירתיות, לגמישות מחשבתית ולהשבת האמון בעצמינו ובאחרים מתוך מקום בריא ומאוזן.
גם בחדר הטיפולים המטפל יכול להיתפס כיודע-כל וכל-יכול.
גם כאן ניפוץ האשליה יכול להיות מאוד כואב.
מה קורה כשהמטפל לא יכול להגן עלינו מפני המציאות?
איך בונים אמון בקשר מתוך הרס והתפכחות?
מטפלים אמנם לא יכולים להבטיח למטופלים שהם לא ייפלו למים,
אבל הם כן יכולים להיות עבורם סלע יציב בתוך זרם החיים.
הם יכולים גם לתמוך עם חבל או אבוב כשצריך,
ולשמור על מרחב בטוח בגדות הנהר, שם אפשר לנוח, להתחזק ולקבל זווית התבוננות קצת אחרת על המסע.
