על נעילת שורשים ועל החירות בנפש ובגוף
צמיחה היא דחף חיובי, כוח חיים שמוביל להתממשות, אבל כשהיא פוגשת קירות היא יכולה להפוך מהר מאוד למצוקה...
מערכות ההגנה של הנפש שומרות עלינו במשך שנים אל מול תכנים שנחווים עבורינו מאיימים ועוזרות לנו להרגיש שלמים ובטוחים, אבל בשלבי התפתחות מסוימים, הנפש מבקשת שינוי והמבנים האלה יכולים להרגיש מגבילים וחונקים.
אנחנו נוטים לחשוב על חירות כפריצה החוצה, אבל בגינון וגם בנפש, החירות מתחילה דווקא ביכולת שלנו להעמיק שורשים.
כשצמח אינו מצליח להעמיק עוד ולחזק את היציבה שלו בקרקע, הוא הופך חנוק ומוגבל בדיוק כמונו.
אולי בהתחלה הוא יצליח לשדר "עסקים כרגיל" ולהיראות בסדר, אבל בבסיס שלו השורשים ינעלו- יתחילו להסתובב סביב עצמם, שוב ושוב, עד שיהפכו לסבך דחוס שעם הזמן יחסמו את יכולת ההזנה והצמיחה של הצמח.
גם בנפש, יכול להיות שנכנס ל"לופ" שכזה. ננסה להרחיב בכוח את המיכל הפנימי שלנו, נדחוף את הקירות, אך תחושת הדחיסות רק תתגבר.
ולפעמים, למרות המחנק, נעדיף להישאר בצמצום ובצפיפות המוכרת על פני התרחבות למחוזות הלא ידועים שבחוץ...
ואת כל זה נרגיש כמובן גם בגוף, בצורה של כאבים מוסברים או לא מוסברים, מחלות, דלקות, חולשה ועוד.
אבל כאן נכנס ההבדל בינינו לבין הצמחים בעציצים: אנחנו גם הצמח וגם הגנן
בניגוד לצמחים בעציצים שנתונים לחסדם של אחרים, אנחנו יכולים לקחת אחריות על החופש שלנו, לבחור להתרחב ולצמוח.
ושוב בניגוד לצמחים בעציצים, במסגרת ההסתמכות שלנו על עצמינו ולא על דמות מושיעה מבחוץ, אנחנו נדרשים ללמוד להקשיב לתנועות העדינות שבאות מתוכינו ולהפוך את הקרקע שלנו למיטיבה.
כך, במקום לנסות לדחוף את הקירות ולהיאבק בהם, נלמד לאוורר את המקומות המכווצים, להזרים אור ולהזין את הגוף והנפש במה שמרחיב ומחזק אותם כדי שנוכל להמשיך להתפתח.
אמנם האחריות על התהליך שלנו היא קודם כל שלנו, אבל יש הרבה "גננים" מסביבנו שיכולים להושיט יד ולתמוך. ואולי אחת ההתנסויות החשובות והמצמיחות בחיים היא לבקש עזרה, מקום לנוח בו בזמן שהנפש תלמד להכיר את המרחבים החדשים בתוכה ומסביבה, והגוף יוכל להתמתח ולהרפות אחרי שהיה נעול במשך שנים...
אז טוב לשאול, אולי דווקא בימים אלה- מה אני צריך.ה כדי לאפשר עוד חופש וצמיחה? מה יכול לאוורר, להאיר, להזין אותי מבפנים?
